במרבית המקרים זה לא קורה בפעם הראשונה.
ואז יש אכזבה גדולה, כי הציפייה היתה גבוהה, אולי גבוהה מדי…
למה? כי זה מאוד טבעי.
לתהליך הפונדקאות הראשון שלנו נכנסנו כשהיינו במקום מאוד נאיבי, עם הרבה תמימות ואופטימיות גדולה. היינו משוכנעים שזה יעבור בקלות ובטוב ושהפונדקאית שלנו תקלט כמובן בפעם הראשונה. זו היתה התחושה של כל אחד מאיתנו באופן אישי, אך לא דיברנו על זה ובוודאי שלא אמרנו את זה לאף אחד. המקום של הספק לכאורה, משאיר את הציפייה במקום צנוע.
זה לא קרה גם בפעם השנייה.
זה לא קרה גם בפעם השלישית.
זה לא קרה גם בפעם הרביעית.
להמשיך?
בפעם אחרת אשלים את הסיפור שלנו.
למיכל זוארץ ולא' זה לקח שנתיים. הפונדקאית א' נקלטה להיריון בניסיון הרביעי ובשבוע חמישי היתה הפלה. בניסיון השישי והאחרון הפונדקאית נקלטה שוב וממנה נולדה אמה, בתה של מיכל.
מי שראה את מיכל בתקשורת בשבוע האחרון, ראה אישה קורנת מאושר לאחר שנים של ניסיונות ללא הצלחה.
קשה להסביר במילים את הכמיהה לילד שהיא הכוח המניע בניסיונות ה מ מ ו ש כ י ם להביא ילד לעולם בטיפולי פוריות, בפונדקאות או באימוץ.
הדרך מאתגרת, גם היא קצרה וההיריון נקלט בפעם הראשונה.
כל ניסיון שלא מצליח מעלה שאלות, מחשבות, תהיות, מאתגר את הקשר בין הזוג לפונדקאית ואת ההתמודדות של כל אחד מהשותפים – הזוג, הפונדקאית ואפילו בן זוגה שגם הוא חלק מהתהליך.
כל זוג והדרך שלו – הזמן שהיא אורכת, האתגרים הקיימים בה, התובנות, ההזדמנויות הגדולות הקיימות בה ועוד. בדרך הזו אנו צומחים, לומדים, מתפתחים…
מיכל זוארץ ספרה השבוע באומץ רב על הדרך שהיא עשתה עד ששוב בגיל 50 נולדה לה תינוקת בתהליך פונדקאות, כשהבן הגדול שלה בן 18.
מרגש לראות נשים שהולכות באומץ אחרי הלב שלהן…
מוזמנים לצפות בה בקישור המצורף
שבת טובה לכולם!
ניצן.
